כיום, קיימות מספר שיטות לכריית יהלומים, כאשר כולן מסתמכות על טכנולוגיה מפותחת וציוד כבד ויקר. בעבר, היו אזורים בהם היה ניתן למצוא יהלומים ללא כל קושי ומאמץ כמו לדוגמא באזור החוף של נמיביה, בו היה ניתן למצוא יהלומים פזורים על חוף הים.
כריית יהלומים למעשה מתחלקת לשתי סוגים עיקריים: כרייה ימית וכרייה יבשתית.
בכרייה יבשתית ישנם 3 שיטות עיקריות: תת קרקעית, בור פתוח, וכריה אלוביאלית.
כריה תת קרקעית
כריה תת קרקעית נחשבת לכריה בעייתית מסוכנת ויקרה יחסית. יחד עם זאת, לעיתים היא הברירה המעשית היחידה שיש כדי לכרות יהלומים. כאמור, כריית יהלומים נעשית בתוך ארובות הקימברליט ומסביבן, ולעיתים ארובת הקימברליט מכוסה במשקעים רבים כגון חצץ ועפר, ועל מנת להגיע אליה יש לקדוח לעומק של קילומטר או שניים. קודחים שני מנהרות במרחק של כ 200-300 מטר מן הארובה ,ויוצרים ביניהן תעלות אופקיות המובילות לכיוון הארובה. את העפר שנכרה בתוך התעלות משנעים בעזרת מסילות ומעליות אל פני השטח. הסכנה שבכרייה כזו היא בהתמוטטות כלפי פנימה של המכרה, כיוון שהשכבות באזורים אלו מרווחות באוויר, כך שהן חלקות מאוד.
בור פתוח
בור פתוח, היא השיטה העתיקה והמוכרת ביותר, ויעילה עד לעומקים של כ -250 מטר, בה חופרים את העפר שעל פני השטח מסביב לארובה בצורה של קונוס מדורג בטרסות. על מנת לשחרר את היהלומים הלכודים בקימברליט, מפוצצים את אזור הסלע בעזרת חומרי נפץ, והוא מועבר לסינון ומיון.
כריה אלוביאלית
כריה אלוביאלית הינה כרייה המתבצעת מעל פני השטח, בעיקר לאורך מסלולי נחל קדומים אשר סחפו מאזור ארובות הקימברליט את היהלומים. לשם כך, נדרש ציוד כבר יחסית על מנת לפנות משקעים רבים אשר כיסו את הנחל ברבות השנים. העפר המפונה מאזור הנחל הקדום מועבר לסינון ומיון.
כריה ימית
כריה ימית נחשבת לכרייה מסוכנת אך פחות יקרה יחסית. כיוון שערוצי נחלים קדומים שהיו באזור הארובות סחפו עימם את היהלומים, ישנם יהלומים רבים הקבורים מתחת לפני הים. לכן, שואבים את העפר המצוי בקרקעית הים ולאחר מכן מעבירים אותו לסינון. לרוב, יהלומים אלו הם יהלומים באיכות טובה.
